חֲבֵרוֹת

 

"A friend is one that knows you as you are, understands where you have been, accepts what you have become, and still, gently allows you to grow."

William Shakespeare

הערך- חֲבֵרוּת

הוא ערך מאוד גבוה בסולם הערכים שבניתי לעצמי מגיל מאוד צעיר. 

הייתי ילדה חברותית ולא ביישנית. קשרתי קשרים בקלות, פניתי לזרים ברחוב, ביקשתי להכיר, להצטרף, להיות חלק. הייתה לי שמחת חיים פנימית, שובבות, אומץ רב ותעוזה. היה לי מרכז פנימי חזק של אמונה, של תמימות שכלום ושום רע לא יקרה לי. כי אני בטוב, והעולם יהיה טוב אלי בחזרה.

החזקתי באמונה הזו שנים רבות וממושכות. אפילו בזמן שהלב שלי נשבר מפרידות, נטישות וקשרים שנגמרו. כי אומרים, ובצדק, שפרידה מחֲבֵרָה של הלב, כואבת יותר מפרידה מאהוב. והיו לי כאלה יותר מאחת. כאבתי מאוד, התאבלתי, בכיתי ובִּכִּיתִי את החוסר שבלב.

הרבה שנים הסתובבתי בפליאה-

האם אני היחידה בעולם ששמה את ערך החֲבֵרוּת על מגש של כסף מקודש? האם רק אני אוותר, אתפשר, אנסה, אתאמץ בכל הכוח כדי שזה יעבוד? האם אני המשוגעת היחידה שזה כל כך חשוב לה? 

התשובה היא- לא. אני לא היחידה. האמת היתה ששנים רבות התאמצתי מדי, רציתי מדי, רִצִּיתִי מדי, אהבתי מדי. הכל היה שלא במידה הנכונה לי. ושילמתי על כך מחיר יקר בסופרמרקט של הלב והכבד.

קניתי רעלים במחיר מופקע, התפשרתי על אוכל מרוסס, התעלמתי מגלוטן, סוכר ושומנים. ואני הרי כל כך מודעת לגוף שלי, כל כך בריאה בדרך כלל. ספורטיבית, רקדנית, עושה יוגה. אבל בעניינים של הלב, חֲבֵרוּיוֹת, עיגלתי פינות שוב ושוב. רציתי חֲבֵרוֹת והרבה. הקפתי את עצמי בנשים מכל הסוגים ומכל המינים כדי שלא יחסר. כדי לא לשים את כל הביצים בסל אחד ולגלות שנשארתי לבד. כי הרי איך אוכל להתמודד עם החיים לגמרי לבדי?

כשהמסננת לא צפופה במידה, כשתשומת הלב היא החוצה ולא פנימה, כשאני עסוקה בלמצוא חן, בלִרְצוֹת להיות אהובה, יחדרו דרכה אבנים ששוברות את השיניים. וכך היה.

היום אני כבר יודעת בוודאות שהַחֲבֵרוֹת הקיימות שלי, מיטיבות את חיי. בזכות הקשרים הטובים של הלב, אילו שבחרתי בקפידה יתרה, אני טובה יותר, חכמה יותר, שמחה יותר. אני אוהבת את החברות שלי. הן ספורות לא רבות כמו פעם. עדיין מגוונות, כל אחת מתאימה לחלק אחר בלב שלי, לצבע אחר ולצורה שונה. לפעמים, זה מרגיש לי מעט מדי. לפעמים, אני נתקפת געגוע וחרטה לקשרים שהיו. לא מבינה למה זה נגמר, או מה לא היה בסדר איתי. לפעמים, אני פוזלת הצידה ורואה אחרות עם מלא חברות, וקצת מקנאה.

אבל רוב הזמן אני ממש שמחה בחלקי. אני מברכת על הנשים המשובחות שבחרתי בהן והן בחרו בי לצעוד זו לצד זו במסע החיים.

גם היום אני מקדשת את ערך החֲבֵרוּת. זה לא השתנה בהרבה. מה שהשתנה זה המינון, תשומת הלב והמסננת הנכונה.

וגם תפיסת העולם שאומרת שחֲבֵרָה- היא תרופה, היא עוגן, היא אהבה,

אבל קודמת לכך היא אהבה עצמית.

קלישאה

אבל נכונה.

לחיי החברות המהממות שלי שבלעדיהן מי אני בכלל.