לא משנה כמה זמן או כמה פעמים בקרתי בהודו,
לא הצלחתי להתרגל לאוכל ולתבלינים שלה.
ועכשיו, אני יושבת על הטוסטוס וקריסטיאנו האיטלקי מרכיב אותי. אני כבר לבושה בחצאית ובטופ צבעוני ומתהפכת לי הבטן. הלב שלי דופק כמו משוגע, אני חייבת שירותים עכשיו!
הדרך מתפתלת, רוכבים בתוך דרכי עפר כפריות, הכוכבים מנצנצים מעלינו, לילה קיצי ונעים בגואה. חולפות על פנינו ריקשות, פרות קדושות, כלבים עזובים וטוסטוסים רבים. אני מתה שנגיע כבר. אני דרוכה, נרגשת, מתוחה, והבטן, ממשיכה להתהפך.
לפתע רואים המון אורות, אנחנו עוד כמה דקות מגיעים לחנייה של השוק הלילי.
אנחנו מחנים. אני יורדת מהטוסטוס ואומרת לקירסטיאנו שיחכה לי רגע, ורצה למצוא איזה עץ שיסתיר אותי. אנחנו צועדים לתוך השוק הלילי ואני מאיצה את צעדי, רק לא לאחר. עשרות דוכנים מאירים וזוהרים משני צידי השביל. בגדים, תכשיטים, עבודות יד, חפצים זוהרים מתאילנד, קעקועים ופירסינג. המוני א.נשים, תיירים והודים. השוק הלילי של גואה. ברוכה הבאה.
אני מחפשת בעיני את לילך. אני עוד צריכה להספיק להתאפר ולסדר את השיער, להתמתח קצת ובעיקר לנשום. קריסטיאנו לוקח לי את היד ואנחנו רצים לכיוון הבמה המרכזית, שכרגע מופיעה עליה להקה קולנית.
אני רואה את לילך בצד הבמה, היא ניגשת אלי, אנחנו מתחבקות. "יאללה" היא אומרת לי. "עוד עשר דקות אנחנו עולות". הלב שלי דופק בקצב מהיר, אני כבר לא מרגישה את הבטן. אני לא מאמינה, אני עוד רגע עולה על הבמה הזאת והחלום שלי מתגשם.
מעבירה אחורה את הזמן,
4 שבועות לפני יום אחרי שהגעתי לגואה, יצאתי מהחדר הקטן שלי מול החוף לטיול קצר לראות את הכפר. מזג האוויר היה חם, השמש גבוהה בשמיים ואני הולכת לי לאיטי בין עצים של קוקוס וסירות דייגים. לפתע אני רואה אשה צעירה יורדת מכיוון של צוק גבוה ועל גבה תינוק קטן, כרוך עליה עם בד ארוך. אני נעצרת ומסתכלת עליה. פעם ראשונה שאני רואה מראה שכזה בהודו. ישר זיהיתי שהיא ישראלית. אבל עם תינוק? זה היה לי חדש.
נגשתי אליה בלי כל היסוס והצגתי את עצמי. היא היתה נחמדה וחייכנית וסיפרה לי שהיא גרה בהודו כבר מספר שנים והתינוק שלה בן חצי שנה. זה הספיק לי כדי להתמגנט אליה. זה היה הסיפור הראשון ששמעתי שטמן בגופי את זרע הנדודים, החופש, והרעיון שאפשר לחיות במקום אחר בעולם וגם להתפרנס. השנה היא 2004, הרבה לפני שצורת חיים שכזו היתה דבר שבשגרה.
כשלילה סיפרה לי שהיא מתפרנסת ממופעי אש וריקודים אוריינטליים,
צץ במוחי רעיון. אני רוקדת מגיל 6. אני יודעת כוריאוגרפיה. אולי, נבנה מופע משותף של כמה ריקודים ונרקוד אותו באותם מקומות שלילה רוקדת? התגובה הראשונה שלה היתה סירוב חותך, אבל אני עקשנית ושכנעתי אותה שאני מחויבת אליה ושזה חלום חיי. שאין מצב שאני מוותרת על זה.
משם הכל היסטוריה.
בחזרה לתחילת הסיפור,
המופע שאליו קירסטיאנו הביא אותי היה המופע הראשון שלי, מתוך חודשיים של הופעות בכל הודו. ברגע הפכתי מנוודת, טיילת ענייה שחיה בגסטהאוסים, לרקדנית שטסה בטיסות פנים וישנה במלונות פאר. ככה זה הודו, מהקצה אל הקצה.
זה בכלל סיפור על זיהוי של הזדמנויות, על ניצול הכישורים והמיומנויות שרכשתי עד אותו רגע ועל יצירת יש מאין. זה סיפור על כך שהכל אפשרי אם רק רוצים מספיק חזק ועושים הכל בשביל להגשים חלום. גם אם בכלל לא ידעתי שחלמתי אותו.