בבית שלי לימדו אותי שצריך לעבוד קשה. אם אני רוצה להשיג משהו אז צריך להתאמץ, לעבוד קשה וככה משיגים תוצאות.
בשנות ה-20 המוקדמות שלי למדתי עיצוב תעשייתי בירושלים. בשנה א' היה לי מרצה אחד בלתי נשכח שהיה גם במקרה- תל אביבי. מה זה תל אביבי, בכל מהותו. הוא העביר לנו קורס בשם "יצירתיות". כבר מעצם השם קיבלתי חלחלה.
אותו מרצה, תמיד טרח להשוות אותנו לסטודנטים התל אביבים שלו "הצבעוניים" כך היה אומר, ואנחנו, הירושלמים "החומים". עוד אמירה מוצלחת שלו שנחרטה אצלי לנצח היא- "עבודה מזיעה". משום מה הייתי זוכה בביקורת הזאת שלו לרוב העבודות שהגשתי בפניו.
"זה מזיע" הוא היה אומר לי. "זה פול גז בניוטרל" היה מוסיף. "רואים שהתאמצת אבל בכיוון הלא נכון".
תמיד הרגשתי שהוא מעריך אותי פחות ופחות בגלל העבודות "המזיעות" שלי, ומעריך יותר ויותר את אותם הסטודנטים/ות שקשקשו איזו עבודה וזרקו אותה בנונשלאנט על השולחן מולו.
לא הצלחתי להבין למה.
הרי אני עובדת קשה, אני משקיעה. ככה לימדו אותי. אז למה הוא לא מעריך את זה? אותה אמירה שנחרטה לעד בנימי נשמתי, סדקה את הזהות העצמית שלי. אם אני לא "משקיענית" "אחת שמתאמצת" "זאת שעובדת קשה" אז מי אני בעצם? ואיך בכלל אפשר להגיע או להשיג משהו בלי להתאמץ נורא ולעבוד קשה?
שלא תטעו, לא סבלתי את המרצה הזה, זה ברור. הוא היה מתנשא, סנוב וקוטל נשמות רכות של ילדיםות ממש צעיריםות ולא מגובשיםות בזהותם.
אבל.
הוא גרם לי לחשוב על המיינדסט שלי בהקשר הזה במשך שנים ארוכות.
בתחילת דרכי העצמאית, מצאתי את עצמי שוב, עובדת מאוד קשה. מתאמצת נורא. על כל פרויקט, על כל לקוח/ה, על כל מיזם, על כל נרשם/ת. ידעתי את זה. היום, לפרקים, אני מוצאת את עצמי שוב "מזיעה" או מתאמצת נורא.
כשזה קורה היום, אני יודעת לעצור ולשאול את עצמי שאלות חשובות כמו- למה לי בכלל? מה יצא לי מזה? מה באמת בא לי לעשות? מה בא לי בקלות ולא בקושי? בדר"כ, זה עובד די טוב. זה גורם לי לעצור לרגע, לחשוב על הדרך ועל המטרה וגורם לי לעבוד הרבה יותר בחשק ותשוקה, והרבה פחות בקושי ומאמץ. כי עצרתי.
אני מודה לאותו פלוץ תל אביבי מתנשא שבא ואמר לי שאני חומה ומזיעה, והעביר אותי את אחד השיעורים הכי חשובים שקיבלתי בחיי.
אבל אולי קצת מוקדם מדי
