בעוד חודשיים בדיוק נמריא מכאן.
אנחנו לא עוזבים ולא מסתלקים וגם לא בורחים.
עידו, יערה, נוגה ואני, נפתחים לדברים חדשים.
כבר שנים שאני חולמת על נדודים.
על מפגשים מפתיעים, על הזדמנויות, הרפתקאות, על שפות זרות.
מהיום שבו התחלתי לנדוד בעולם, לא הפסקתי לנדוד מבפנים. הנבט הלך, צמח וגדל.
למה דווקא עכשיו?
אין לי תשובה. הכל היה רנדומלי כזה. גם ההחלטה על לצאת לטיול ארוך עם כרטיס כיוון אחד, גם היום שבו קנינו את הכרטיסים, וגם הרגע שבו נפל האסימון (זקנים אנחנו…), שבו הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים ואמרנו- אנחנו ממש עושים את זה.
השיחות בנינו, בין עידו לביני, בנוסף לשיחות על החלק הטכני והלוגיסטי של ההכנות לקראת, הפכו להיות שיחות על מהות החיים, על הוויה, על אנרגיה, על רצון, כמיהה, חלום, הזדמנות, יזמות, קפיצות קוונטיות, הורות ועבודה מרחוק.
גם המושג השגור "נוודים דיגיטליים" עלה. אבל אנחנו לא בענייני הגדרות, להיפך.
הרצון של שנינו העמוק ביותר,
לקראת ההרפתקאה המשותפת הבאה (עוד חודשיים!!), הוא לשחרר את הראש מקיבעונות, דפוסי מחשבה, רעשי רקע, תכתיבים חברתיים ואחרים.
עד כדי כך ראש פתוח, בכדי באמת, אבל באמת, ליצור את כל התנאים להגעה של הזדמנויות חדשות ומפתיעות.
אז הפרטים הטכנייים הם-
ב- 4.4.22, יום שני בשעה 16:30, נעלה על מטוס שיביא אותנו לספרד.
תחנה ראשונה- דרום ספרד. יותר ספציפי- לה הארדורה. שם נשהה בערך 3 חודשים.
Q&A
מה היעד הבא? לא יודעים.
האם נעבוד תוך כדי? כן. הכשרנו את הקרקע בשביל זה כבר כמה שנים.
יש לנו דרכונים זרים? על האש. בקרוב מאוד.
מה עם הבית שלנו בצבעון? יעבוד בשבילנו (פרטים בהמשך).
מה עם מסגרות לבנות? בשלב ראשון חופש מהכל. אם יבוא צורך יגיע גם הפתרון.
אתם מכירים שם א.נשים? ממש בקושי, אבל יש שם קהילה של משפחות נוודות.
איפה תגורו? שכרנו דירה ל 3 חודשים.
אתם עושים רילוקיישן? לא.
תקנו אדמה? אולי. לא כרגע.
תטיילו? ברור. מלא. כל הזמן.
עכשיו זה בחוץ. וכל השאר חידה גדולה.