ככה נוגה שלי קוראת לסבתא שלי, שנפטרה לפני עשר שנים. זה תמיד מרגש אותי שהיא קוראת לה ככה, כי בעצם, היא מכירה אותה רק מהסיפורים שלי.
אני זוכרת ביקור אחד שלי אצלה בדירה שלה בקריית אליעזר בחיפה. שנים אחרי שסבא שלי נפטר,
סבתא שלי, חיה לבדה בדירה הזאת. אותה הדירה שבה גדלה אמא שלי והאחים/יות שלה.
קומה שנייה. חדר מדרגות אפלולי בלי חלון. באוויר, ריח דחוס של שנים רחוקות ואבק. שפריץ על הקירות, זהירות לא להישען, דוקר! מעקה חלוד שורט את העור. המדרגות לדירה של סבתא שלי, אילו שתמיד עליתי בריצה בלי נשימה. בציפייה למפגש.
אני עומדת מול הדלת. מצד ימין פעמון גדול, מרובע וחום, מעליו שלט מתכת ישן "מרכוס". רק מרכוס בלי "משפחת". פורמלי כזה לא חם או אישי, מתאים לסבא שלי האוסטרי. דלת פלדלת כבדה בצבע חום כהה. אני דופקת עליה, שומעת את סבתא שלי ניגשת. היא מציצה בחור, ואז מתחיל טקס הפתיחה.
לסבתא שלי היו מלא מנעולים על הדלת. תמיד אהבתי לשחק איתם והיא הייתה צועקת שנעזוב את הדלת. מנעול אחד למעלה, אולי שניים, עוד לפחות שניים למטה. ושרשרת. כמו בסרטים, הכל מאובטח וממוגן. סוף כל סוף הדלת נפתחת וסבתא שלי אישה קטנה וחזקה, מצמידה אותי אליה בחיבוק מוחץ וקוראת "כפרה!".
מצד ימין סלון קטן ומרפסת שצופה על כביש החוף, והים. מצד שמאל, המטבח. מרכז הבית. פנינו למטבח שבו שולחן קטן ממתכת ופורמייקה צמוד לקיר, שלושה כיסאות מתכת צמודים אליו. אני מתיישבת על אחד מהם, והוא שובר לי את הגב. על השולחן כבר יש שתי צלחות וסכו"ם. מולי, בצלחת הגשה מנירוסטה טחינה מתובלת במלא שום. בצלחת נוספת, תפו"א מבושלים שעליהם פלפל שחור שסבתא פיזרה. סבתא עומדת מול הגז, שני סירי אמייל צבעוניים לפחות עומדים שם ואני משתגעת מהריחות. על השיש, קרש חיתוך עם ערימה קטנה של חסה, סבתא היתה באמצע הקיצוץ שלה. תכף היא תוסיף לקערה מלא שום ולימון, חמוץ חמוץ כמו שאני אוהבת. סבתא מגישה לנו את האוכל ומצטרפת אלי לשולחן.
אני לא זוכרת איך הגענו לדבר את השיחה הכי משמעותית שהייתה לי איתה. לא זוכרת מה הוביל למה.
אני כן זוכרת שדיברנו על אמא של סבתא שלי ועל החיים בחיפה של פעם, בבית קטן וצפוף עם ילדים
וסבתא מבוגרת. ואז זה קרה. סבתא סיפרה לי את הסוד. זה שאף אחד לא גילה לי רק כשהגעתי לשנות העשרים שלי וגם אז, אבא שלי היה הראשון לספר, ורק כמה שנים אח"כ שמעתי את הסיפור מאמא שלי.
ועכשיו- מסבתא. אמא של אמא.
"את יודעת שהייתה לי עוד ילדה?" סבתא שואלת אותי. "באמת??" לא רציתי להגיד לה שאני יודעת. "היא היתה יפיפיה, ליאורה קראו לה. היא חייתה עד גיל 6, רוצה שאראה לך תמונה שלה?" והלכה לחדר השינה להביא את האלבומים. השיחה המשיכה, שאלתי המון שאלות, רציתי לדעת הכל. כל דבר על הסוד הגדול של משפחת מרכוס, אותו סוד שאמא שלי סחבה בבטן שנים, ועד היום, שנים אחרי,
עולות בה דמעות והגרון נחנק כשהיא מדברת עליה. המוות שלה עיצב את סבתא, את אמא, את אחותה, את אחיה את סבא, את כולנו.
יש פה בסיפור הזה שרשור רב דורי של סודות במשפחה. של נשים שמסתירות. שמרגישות בושה, פחד וכאב עצום ומתהלכות איתו שנים ללא מרפא. יש פה סיפור על אומץ רב. על התגברות על מוות קשה של ילדה קטנה בטרם עת, בזמנים בהם בכלל לא ידעו איך להתמודד עם אסונות כאלו בתוך המשפחה.
היום אני יודעת כמה השרשור הרב דורי הזה ניתן לשנות אותו, להפסיק אותו, ליצור לו שרשור חדש ובריא יותר. למדתי מזה לא לשמור בבטן. דווקא אבא שלי הוא זה שלימד אותנו,
לשתף.
לספר.
למדתי, שהזיכרון של סבתא שלי שחיה ונוכחת אצלי בחלומות, חזק יותר ממה שנדמה לי. שלעולם אודה לה על החוזק שהיא נטעה בי, על האהבה שלה, על הגזע אלון שהיא היתה ועל המטבח ומה שיצא ממנו. בזכותה ובזכות אמא שלי אני אוהבת לבשל. ויודעת, שבכל תבשיל טמון סיפור משפחתי שאולי עוד לא סופר וכדאי שיצא לאור. כי הוא יבריא נשמות תועות.
הסיפור שלי מוקדש לכל הנשים האמיצות והנפלאות של משפחת מרכוס לכל דורותיהן.