ללא בגדים, ערומה וכולם רואים לי.
מאטפורית, מכירים את ההרגשה?
כשאני מציעה לעולם לקנות ממני משהו, לעיתים כך אני מרגישה. ערומה.
עוד רגע יגלו כמה אני לא מושלמת, לא תמונת אינסטגרם נוצצת, כמה אני אנושית, לא איזה מישהי בלתי מושגת.
עוד רגע יגלו.
ואחרי שיגלו מי אני באמת, מה יקרה אז?
מי ירצה לקנות ממני? מי ירצה את מה שיש לי להציע? יחשבו שאני מיוחדת? מוכשרת? חכמה? שנונה? ייחודית?
כמעט בכל פעם שאני מציעה את המתנות שלי החוצה לעולם, עוברות בי תחושות ומחשבות דומות לאלה. לפעמים זה מרגיש כמו חדר ניתוח, שמעלי כמה רופאיםות שמפשפשים לי בפנים.
בשנים (שמתחילות להצטבר) שאני עצמאית, סיגלתי לעצמי כמה שיטות שעוזרות לי לחזור פנימה, להרגיע מחשבות טורדניות ולשים מבטחי ביקום, כשאני שם בחוץ.
הגישה. במקום להתרכז בטכניקה של הדברים, איך לעשות, מתי ולמי. אני מתרכזת בגישה. מסגלת לעצמי גישה רכה, חומלת, מכילה, מכוונת למה שנעים לי ובא לי. כשזה נוכח, אני מוסיפה טכניקה שתומכת.
תנועה נכונה. אני נעה, עושה פעולות אקטיביות כדי ליצור תנועה שלמה שתייצר אדוות. מה זה אומר בתכלס'? שאני בוחרת מה לעשות וכמה לעשות, ומקפידה לא להתאמץ בכלל. יש הבדל גדול בין לעשות בטוב ללעשות במאמץ.
בוחרת בעצמי. בוחרת בקפידה עם מי להתייעץ ואת מי לשתף. גיליתי שבשבילי, שיתוף יתר לעיתים מבלבל ויוצר חוסר בטחון בבחירות שלי. בתור מישהי שמתייעצת הרבה, יש החלטות שאני מחליטה לגמרי לבד ומשתדלת להיות שלמה איתן.
אין שיטה. זה מצחיק אבל אין לי שום שיטת עבודה. אם ישאלו אותי מה השלבים, מה התוכנית, מה אבני הדרך שלי. זהו, שאין לי. יש לי שביל, מטרה גדולה, כוונה ברורה ועם זה אני צועדת קדימה. לא עובד לי שום דבר אחר. אז לא מנסה אפילו.
להיות רגועה. זה ישמע אולי מובן מאליו, אבל אם את או אתה דומים לי, ובבסיס שלך זורמת אש, שלמים קשה לכבות, זה בכלל לא מובן מאליו. יש בי אש בוערת שלעתים שורפת. למדתי לשפוך עליה קצת מים ולהרגיע. הדרך שלי ברגעי לחץ או תסכול היא לעמוד על אדמה ברגליים חשופות, ולהגיד לעצמי "הכל בסדר". לי זה עובד.
מדיטציה, כתיבה, יציאה לטבע. כל מה שיכול להשקיט מחשבות חופרות. כל אחת ואחד ומה שעובד באותו הרגע.
בסוף היום, שנייה לפני שאני עוצמת עיניים, אני יודעת שעשיתי את המיטב שלי. ועכשיו, זה בחוץ, ולא הכל בשליטתי. עוצמת עיניים והולכת לישון.