בכל בית שבו גרתי, תמיד יצרתי פינה משלי.
חתיכת מטראז', קטנה או גדולה, לא ממש משנה, העיקר שאדע שהיא שלי. כשהייתי ילדה, זה היה שולחן הכתיבה שלי. היה עליו הדפס צבעוני של מפת העולם. במשך שעות הייתי מתבוננת בארצות, ביבשות, באוקיינוסים, בשמות של מדינות. ככה למדתי את מפת כדור הארץ. מגיל מאוד צעיר סיגלתי לי חולשה למפות וחיבה עמוקה לטיולים ונדודים.
הפינה בבית שלי בצבעון נדדה לה.
בהתחלה, ישבתי בממ"ד, שהפך להיות המשרד שלי. העמדתי שולחן ועליו אגרטל עם פרחים מיובשים, תליתי תמונה, סגרתי את הדלת, וימים ביליתי שם מול המחשב רחוקה מהמולת הבית. כשחזרה היצירה לחיי באופן יותר מוחשי, הרגשתי שאני לא יכולה ליצור שם, משהו לא הסתדר לי בחדר הסגור.
שוטטתי לי בבית היפה שלי וחיפשתי פינה. ההזדמנות צצה מולי די מהר. נוגה, הבת שלי, ביקשה להחליף שולחן כתיבה. נתתי לה את שלי לקחתי אחד אחר והתמקמתי בפינה חדשה.
הנחתי על השולחן הישן את כלי היצירה שלי,
חפצים נוסטלגיים, זכרונות, תמונות, פרחים, אוספים. ולפתע נוצרה לי פינה חדשה. יש בה בפינה באלגן מסודר. מעט מדי מקום, פחות מדי אור, קצת רעש לבן כי אין דלת לסגור, ואני חולקת אותה עם עידו אהובי. אבל היא לגמרי שלי.
היא מעוררת בי השראה עצומה.
וטוב לי.